Poem

Adi Keissar

Side by side

IF I FORGET THEE

Even before I learned to write,
Even then,
I knew.
In preschool
I urged my mother,
I demanded
That she would explain
What those strange signs
Are
And I thought to myself,
I too want to decipher
The code,
To enter the written
Covenant
I too want the words to emerge
From between my fingers
Since the day I learned to write
Even then
I knew
That I asked to write you.
I wanted to give you signs and wonders,
To write letters in you
I wanted to write you in me
I wanted you to write me in you
I wanted a tattoo on my neck –
If I forget thee.
Jerusalem.
I wanted to drain some of your blood
And blend it with mine
Though I always knew
That rivers have flowed in you
Blood
Of clowns and messiahs
Beggars and kings
They left marks all over you
The red fingerprints
Of god
And I cannot be the only one
I am not the only one
To walk through your gates
As a winner
As defeated
Tower-struck
Jaw-dropped.
Jerusalem.

I go slower
I breathe harder
Sometimes the birds get stuck in my throat
In the cold breeze of Mount Scopus.
I dance quietly
Between cracks of stone
So that I will not waken the dead
On the Mount of Olives.
Trying to absorb the sanctity,
I rub myself against your stones
Polluting you with quick words
Smelling in a different way, in other colors
For the sea's scent of freedom
Has never met my nose
In the soccer-field
Of the school in Gilo.
You silence the longing
That the sun traces in you
From morning to night
From east to west
(sometimes the other way around)
You never accede to the command
Of the compass rose
You blow in the wind
Facing an extinguished clock
Moving to the pace
Of shifting continents
It is only me and you who wait
For Australia to connect
With Africa again
Out of yearning buried in the ground.
My petals
Clench in you like palms resting
On a weary face
Sending off bees
To search for the honey and the stinger
In other cities
I'm making omelets
Without breaking the shells
The eggs open
Just at the touch of my hands
Oil burning in a pan
Jerusalem.
Who owns you, Jerusalem?
You abandoned girl
Mother of many sons
Too many
Whom you could not educate
Though they feared you
And out of excess passion
They are burnt
And they burn
Jerusalem
Your light mutilates them
And sows a shining madness
Like a thousand stars
In a sky of empty lungs
Who owns you, Jerusalem?
Me
And you
Both
Are orphans.

Thirty-two years
And I still haven’t left
A mark on you
While you tattooed
Thousands of words on my skin
In every language
You've imprinted hundreds of signs on me
On inner organs
You've carved my heart in your shadow
You've dug narrow alleys
On the palm of my hand
You've fixed a mezuzah to my forehead
That only you can see,
Jerusalem.

After I've spilled the ink
On the paper
And wasted breath
I know I was destined to fail
Again, unable to write you,
At the first rain
You will wash everything away.

Teach me how to write
I have been failing for thirty-two years
And you mock my young age
You with your immortality
Please,
Make those signs clear
Make them clear
Those strange signs
I too want to decipher
The code
To enter the written
Covenant
I too want the words to emerge
From between my fingers
To give you signs
To write you in letters
To write you in me
To be written in you
To have a tattoo on my neck
On your neck –
If I forget thee.

* In the original Hebrew version the writer uses the term “brit mila” which stands for the Jewish ceremony of male circumcision; “mila” also means “word” in Hebrew so that the phrase is literally, “a covenant of a word”. ** A piece of parchment inscribed on one side with the required Pentateuchal texts and on the other with the divine name Shaddai, enclosed in a container and attached to the doorpost of a Jewish house in fulfillment of religious law. ("mezuzah, n." OED Online. Oxford University Press, June 2017. Web. 15 July 2017.)

אם אשכחך

עוֹד לִפְנֵי שֶׁלָּמַדְתִּי לִכְתֹּב
כְּבָר אָז
יָדַעְתִּי.
הִתְעַקַּשְׁתִּי עִם אִמָּא
כְּבָר בְּגַן חוֹבָה
דָּרַשְׁתִּי
שֶׁתַּסְבִּיר
מָה הֵם הַסִּימָנִים
הַמּוּזָרִים
וְחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי
גַּם אֲנִי רוֹצָה לְפַעְנֵחַ
אֶת הַקּוֹד
לָבוֹא בִּבְרִית הַמִּלָּה
הַכְּתוּבָה
גַּם אֲנִי רוֹצָה שֶׁיֵּצְאוּ הַמִּלִּים
מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
מֵהַיּוֹם שֶׁלָּמַדְתִּי לִכְתֹּב כְּבָר אָז
יָדַעְתִּי
שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִכְתֹּב אוֹתָךְ.

רָצִיתִי לָתֵת בָּךְ אוֹתוֹת
לִכְתֹּב בָּךְ אוֹתִיּוֹת
רָצִיתִי לִכְתֹּב אוֹתָךְ בִּי
רָצִיתִי שֶׁתִּכְתְּבִי אוֹתִי בְּתוֹכֵךְ
רָצִיתִי לְקַעְקֵעַ עַל עָרְפִּי
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ.
יְרוּשָׁלַיִם.
רָצִיתִי לְהַקִּיז מְעַט מִדָּמֵךְ
וּלְעַרְבֵּב בְּשֶׁלִּי
אֲבָל הֲרֵי תָּמִיד יָדַעְתִּי
שֶׁכְּבָר זָרְמוּ בָּךְ נַהֲרוֹת
דָּם
שֶׁל לֵצָנִים וּמְשִׁיחִים
קַבְּצָנִים וּמְלָכִים
וְהִשְׁאִירוּ בָּךְ
בְּכָל מָקוֹם
טְבִיעוֹת אֶצְבַּע אֲדֻמּוֹת
שֶׁל אֱלֹהִים
וַאֲנִי לֹא הַיְּחִידָה
אֲנִי לֹא הַיְּחִידָה
שֶׁבָּאָה בִּשְׁעָרַיִךְ
כִּמְנַצַּחַת
כְּמוּבֶסֶת
מֻכַּת צְרִיחַ
שְׁמוּטַת לֶסֶת.
יְרוּשָׁלַיִם.

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאַט יוֹתֵר
אֲנִי נוֹשֶׁמֶת חָזָק יוֹתֵר
לִפְעָמִים הַצִּפּוֹרִים נִתְקָעוֹת בַּגָּרוֹן
בָּאֲוִיר הַקַּר שֶׁל הַר הַצּוֹפִים.
אֲנִי רוֹקֶדֶת בְּשֶׁקֶט
בֵּין חֲרִיצִים שֶׁל אֲבָנִים
כְּדֵי לֹא לְהָעִיר אֶת הַמֵּתִים
שֶׁל הַר הַזֵּיתִים.
מְנַסָּה לְהִדָּבֵק בַּקְּדֻשָּׁה
מִתְחַכֶּכֶת בַּאֲבָנַיִךְ
מְטַנֶּפֶת אוֹתָךְ בְּמִלִּים מְהִירוֹת
מְרִיחָה בִּצְבָעִים אֲחֵרִים
כִּי אַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּאַפִּי
רֵיחַ הַחֹפֶשׁ שֶׁל יָם
בְּמִגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל
שֶׁל הַבֵּית סֵפֶר בְּגִילֹה.
שׁוֹתֶקֶת אֶת הַגַּעְגּוּעַ
שֶׁמְּשַׂרְטֶטֶת בָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב
מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב
(לִפְעָמִים גַּם לְהֶפֶךְ)
אַף פַּעַם לֹא נַעֲנֵית לְמָרוּתָהּ
שֶׁל שׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת
נוֹשֶׁבֶת עִם הָרוּחַ
מוּל מְחוֹגֵי שָׁעוֹן כְּבוּיִים
מִתְנַהֶלֶת בַּקֶּצֶב שֶׁל תְּזוּזַת הַיַּבָּשׁוֹת
זֶה רַק אֲנִי וְאַתְּ שֶׁמְּחַכּוֹת
שֶׁאוֹסְטְרַלְיָה תִּתְחַבֵּר שׁוּב
עִם אַפְרִיקָה
מִכּוֹחַ הַכְּמִיהָה שֶׁטָּמוּן בָּאֲדָמָה.
עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁלִּי
נִסְגָּרִים בָּךְ כְּמוֹ כַּפּוֹת יָדַיִם
עַל פָּנִים לֵאוֹת
מְשַׁלְּחִים דְּבוֹרִים
לְחַפֵּשׂ אֶת הַדְּבַשׁ וְאֶת הָעֹקֶץ
בְּעָרִים אֲחֵרוֹת
מְטַגֶּנֶת חֲבִיתוֹת
מִבְּלִי לִשְׁבֹּר קְלִפּוֹת
הַבֵּיצִים מֵעַצְמָן נִפְתָּחוֹת
לְמַגַּע יָדַי
שֶׁמֶן בּוֹעֵר עַל מַחֲבַת
יְרוּשָׁלַיִם.

שֶׁל מִי אַתְּ, יְרוּשָׁלַיִם?
יַלְדָּה נְטוּשָׁה
אֵם לְבָנִים רַבִּים
מִדַּי
שֶׁלֹּא הִצְלַחְתְּ לְחַנֵּךְ
גַּם אִם הֵטַלְתְּ בָּהֶם יִרְאָה
וּמֵרֹב תְּשׁוּקָה
הֵם נִשְׂרָפִים
וְשׂוֹרְפִים
יְרוּשָׁלַיִם
הָאוֹר שֶׁלָּךְ מֵטִיל בָּהֶם מוּמִים
וְזוֹרֵעַ שִׁגָּעוֹן בּוֹהֵק
כְּמוֹ אֶלֶף כּוֹכָבִים
בְּשָׁמַיִם שֶׁל
רֵאוֹת רֵיקוֹת
שֶׁל מִי אַתְּ, יְרוּשָׁלַיִם?
גַּם אֲנִי
גַּם אַתְּ
יְתוֹמוֹת.

שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים
וְלֹא הִצְלַחְתִּי לְהַשְׁאִיר בָּךְ
אוֹת
וְאִלּוּ אַתְּ
קִעְקַעְתְּ עַל עוֹרִי
כְּבָר אַלְפֵי מִלִּים
בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת
חָרַטְתְּ בִּי מְאוֹת סִימָנִים
בְּאֵיבָרִים פְּנִימִיִּים
גִּלַּפְתְּ אֶת לִבִּי בְּצַלְמֵךְ
חָרַצְתְּ סִמְטָאוֹת צָרוֹת
עַל כַּף יָדִי
קָבַעְתְּ מְזוּזָה עַל מִצְחִי
רַק אַתְּ יְכוֹלָה לִרְאוֹת,
יְרוּשָׁלַיִם.

וְאַחֲרֵי שֶׁשָּׁפַכְתִּי
עַל הַנְּיָר אֶת הַדְּיוֹ
וּבִזְבַּזְתִּי נְשִׁימוֹת
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנּוֹעַדְתִּי לְכִשָּׁלוֹן
וְשׁוּב לֹא הִצְלַחְתִּי לִכְתֹּב אוֹתָךְ,
בַּגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן
תִּמְחֲקִי הַכֹּל.

לַמְּדִי אוֹתִי לִכְתֹּב
אֲנִי נִכְשֶׁלֶת כְּבָר שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים
וְאַתְּ לוֹעֶגֶת לְגִילִי הַצָּעִיר
לְעֻמַּת הַנֶּצַח שֶׁלָּךְ
תַּסְבִּירִי
תַּסְבִּירִי
מָה הֵם הַסִּימָנִים
הַמּוּזָרִים
גַּם אֲנִי רוֹצָה לְפַעְנֵחַ
אֶת הַקּוֹד
לָבוֹא בִּבְרִית הַמִּלָּה
הַכְּתוּבָה
גַּם אֲנִי רוֹצָה שֶׁיֵּצְאוּ הַמִּלִּים
מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
לָתֵת בָּךְ אוֹתוֹת
לִכְתֹּב בָּךְ אוֹתִיּוֹת
לִכְתֹּב אוֹתָךְ בִּי
לְהִכָּתֵב בְּתוֹכֵךְ
לְקַעְקֵעַ עַל עָרְפִּי
עַל עָרְפֵּךְ
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ.