Gedicht
Eli Eliahu
THE LABORERS
I see them discharged at dawn from trucks filled with earth(from which they come and to which they will return, in the end).
I see them bruised on scaffolds, scraped
by ropes, hanging like bats from cranes.
They aren’t from here, their language is different. They will not live
in the houses they build. I see them in the evening
eating the bread of the sweat of their brows, extinguishing slowly
like the cigarettes that drop from their fingers.
I see how their spirits are felled by matter, their souls
leveled by bricks. Sometimes they sleep here at night,
without doors, in the skeleton of a home. Sometimes one of them
falls to the ground, to pray or to die.
© Translation: 2017, Lisa Katz
הפועלים
הפועלים
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִפְלָטִים עִם שַּׁחַר מִמַּשָּׂאִיּוֹת
הֶעָפָר (מִמֶּנּוּ בָּאוּ וְאֵלָיו יָשׁוּבוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר).
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים
בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים.
הֵם לֹא מִפֹּה, שְׂפָתָם אַחֶרֶת. הֵם לֹא יָגוּרוּ
בַּבָּתִּים שֶׁהֵם בּוֹנִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עִם עֶרֶב,
אוֹכְלִים אֶת לָחְמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם,
כִּבְדַלֵּי הַסִּיגַרְיוֹת הַגּוֹסְסִות שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ נָפְלָה רוּחָם בַּחֹמֶר, אֵיךְ נִכְבְּשָׁה
נַפְשָׁם בַּלְּבֵנִים. לִפְעָמִים הֵם יְשֵׁנִים פֹּה בַּלֵּילוֹת,
בְּלִי דֶּלֶת, כְּשֶׁהַבַּיִת עוֹד שֶׁלֶד. לִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם
נוֹפֵל אַרְצָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת.
הֶעָפָר (מִמֶּנּוּ בָּאוּ וְאֵלָיו יָשׁוּבוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר).
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים
בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים.
הֵם לֹא מִפֹּה, שְׂפָתָם אַחֶרֶת. הֵם לֹא יָגוּרוּ
בַּבָּתִּים שֶׁהֵם בּוֹנִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עִם עֶרֶב,
אוֹכְלִים אֶת לָחְמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם,
כִּבְדַלֵּי הַסִּיגַרְיוֹת הַגּוֹסְסִות שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ נָפְלָה רוּחָם בַּחֹמֶר, אֵיךְ נִכְבְּשָׁה
נַפְשָׁם בַּלְּבֵנִים. לִפְעָמִים הֵם יְשֵׁנִים פֹּה בַּלֵּילוֹת,
בְּלִי דֶּלֶת, כְּשֶׁהַבַּיִת עוֹד שֶׁלֶד. לִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם
נוֹפֵל אַרְצָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת.
© 2017, Eli Eliahu
Gedichten
Gedichten van Eli Eliahu
Close
הפועלים
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִפְלָטִים עִם שַּׁחַר מִמַּשָּׂאִיּוֹת
הֶעָפָר (מִמֶּנּוּ בָּאוּ וְאֵלָיו יָשׁוּבוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר).
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים
בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים.
הֵם לֹא מִפֹּה, שְׂפָתָם אַחֶרֶת. הֵם לֹא יָגוּרוּ
בַּבָּתִּים שֶׁהֵם בּוֹנִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עִם עֶרֶב,
אוֹכְלִים אֶת לָחְמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם,
כִּבְדַלֵּי הַסִּיגַרְיוֹת הַגּוֹסְסִות שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ נָפְלָה רוּחָם בַּחֹמֶר, אֵיךְ נִכְבְּשָׁה
נַפְשָׁם בַּלְּבֵנִים. לִפְעָמִים הֵם יְשֵׁנִים פֹּה בַּלֵּילוֹת,
בְּלִי דֶּלֶת, כְּשֶׁהַבַּיִת עוֹד שֶׁלֶד. לִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם
נוֹפֵל אַרְצָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת.
הֶעָפָר (מִמֶּנּוּ בָּאוּ וְאֵלָיו יָשׁוּבוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר).
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים
בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים.
הֵם לֹא מִפֹּה, שְׂפָתָם אַחֶרֶת. הֵם לֹא יָגוּרוּ
בַּבָּתִּים שֶׁהֵם בּוֹנִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עִם עֶרֶב,
אוֹכְלִים אֶת לָחְמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם,
כִּבְדַלֵּי הַסִּיגַרְיוֹת הַגּוֹסְסִות שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ נָפְלָה רוּחָם בַּחֹמֶר, אֵיךְ נִכְבְּשָׁה
נַפְשָׁם בַּלְּבֵנִים. לִפְעָמִים הֵם יְשֵׁנִים פֹּה בַּלֵּילוֹת,
בְּלִי דֶּלֶת, כְּשֶׁהַבַּיִת עוֹד שֶׁלֶד. לִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם
נוֹפֵל אַרְצָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת.
THE LABORERS
I see them discharged at dawn from trucks filled with earth(from which they come and to which they will return, in the end).
I see them bruised on scaffolds, scraped
by ropes, hanging like bats from cranes.
They aren’t from here, their language is different. They will not live
in the houses they build. I see them in the evening
eating the bread of the sweat of their brows, extinguishing slowly
like the cigarettes that drop from their fingers.
I see how their spirits are felled by matter, their souls
leveled by bricks. Sometimes they sleep here at night,
without doors, in the skeleton of a home. Sometimes one of them
falls to the ground, to pray or to die.
© 2017, Lisa Katz
Sponsors
Partners
LantarenVenster – Verhalenhuis Belvédère