Gedicht
Rivka Miriam
Excerpts from HOLE
Death, said the small woman to the tall man, is a black holeconsuming each and every star.
The black hole is life, whispered the man who lay in her bed.
He whispered and added nothing. She too said nothing else
when at once the earth together with them
and with the endless skies, opened wide.
*
A delegation sent to find the hole,
said the man to the small woman,
found only pretend holes.
They looked like holes, and with your eyes closed and almost asleep
you might peek through them
and see a star and an animal and a person,
you could, he said, even poke them with your finger.
But they aren’t the hole. The hole isn’t in the mouth, or the navel,
or hidden orifices of the body. It isn’t buried
in the mouth of a well and not in gaping cisterns.
Infrequently, the man said, it is revealed in the labyrinth of the ear
when songs are sung.
You’re mistaken, said the small woman to the man,
the hole is here and also there.
It’s in the bottle and the stopper, alone and in a group.
It’s in the list each delegate has written in his notebook
and is the delegation itself.
[ . . . ]
*
And, the small woman wondered, when I remained without my soul,
and even more so, without breath, spirit, the living or the unique one,
how could I still respond when my name was called, and remember my father’s name, my mother’s,
“yes”, I remembered to say and “no”, “please” and “at two-thirty”, “thank you”
someone spoke while I had no soul, no breath, no spirit, neither the living nor the unique one,
when I wasn’t myself
when I had no nearness and awareness?
Even when you have all these, the tall man said,
when you have a soul, and breath, spirit, the living one and the unique one,
your ability to answer is a riddle, and no one knows the solution.
*
And once, when he and she had left these things behind
and so, from the outside, tried to fit the pieces together
like puzzle parts, like bits of a story
like pieces of scenery on a theater stage –
their attempt failed – there was no end, and no beginning,
an extra piece was left over, or an empty space exposed
and a color omitted from the spectrum, blue or pink,
or a body appeared alive although it was dead –
and this way they knew the truth was lived.
© Translation: 2015, Lisa Katz
The interrelated Hebrew terms translated here as ‘soul’, ‘breath’, ‘spirit’, ‘the living one’ and ‘the unique one’ come from the Talmud (Jewish law) and midrashim (commentary on the scriptures), and were adopted by liturgical poets, philosophers and Kabbalistic mystics alike. ‘Connected etymologically with the notion of breath or wind, the terms [ruakh, nefesh, neshamah] overlap semantically. The most common among them, nefesh, bears a range of meanings in the Bible. Frequently it means soul, but it can also designate a living being, life, the self, a person, or the seat of the desires, appetites, emotions or passions’. (Adena Tanenbaum, The Contemplative Soul, Brill, Leiden, 2002).
Excerpts from HOLE
הַמָּוֶת, אָמְרָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה לָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ, הוּא חֹר שָׁחֹר
שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְתוֹכוֹ כָּל כּוֹכָב.
הַחֹר הַשָּׁחֹר הוּא הַחַיִּים, לָחַשׁ לָהּ הָאִישׁ שֶׁבְּמִטָּתָהּ שָׁכַב.
לָחַשׁ וְלֹא יָסַף. גַּם הִיא שׁוּב דָּבָר לֹא אָמְרָה
כְּשֶׁהָאֲדָמָה, בַּד בְּבַד עִם אֵינְסוֹף שָׁמַיִם
וּבַד בְּבַד עִם שְׁנֵיהֶם, נִפְעֲרָה.
*
הַמִּשְׁלַחַת שֶׁיָּצְאָה לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֹר
אָמַר הָאִישׁ לָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה
מָצְאָה רַק חֹרִים שֶׁבִּכְאִלּוּ.
הֵם נִדְמוּ כִּנְקָבִים, וְאַף כְּשֶׁעֵינְךָ עֲצוּמָה וְאַתָּה כְּמוֹ נִרְדָּם
יָכֹלְתָּ לְהָצִיץ בַּעֲדָם
וְלִרְאוֹת כּוֹכָב וְחַיָּה וְאָדָם
יָכֹלְתָּ, אָמַר, לְהַעֲבִיר דַּרְכָּם אֶצְבַּע אֲפִלּוּ.
אַךְ אֵין הֵם הַחֹר. הַחֹר אֵינֶנּוּ בַּפֶּה, וְלֹא בַּטַּבּוּר
גַּם לֹא בַּנְּקָבִים שֶׁבַּגּוּף נִסְתָּרִים. הוּא אֵינֶנּוּ קָבוּר
בְּלֹעַ בְּאֵר וְלֹא בְּבוֹרוֹת נִפְעָרִים.
רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אָמַר הָאִישׁ, הוּא מִתְגַּלֵּם בְּנַפְתּוּלֵי הָאֹזֶן
בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁירִים מוּשָׁרִים.
טָעִיתָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה אֶל הָאִישׁ
הַחֹר הוּא גַּם כָּאן וְגַם שָׁם.
הוּא נִמְצָא בַּבַּקְבּוּק וּבַפְּקָק, בַּיָּחִיד כְּמוֹ בַּיַּחַד.
הוּא בָּרִשּׁוּם שֶׁכָּל שָׁלוּחַ בְּפִנְקָסוֹ רָשַׁם
וְהוּא עַצְמוֹ הַמִּשְׁלַחַת.
[ . . . ]
*
וְאֵיךְ, תָּהֲתָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה, כְּשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְלֹא הַנֶּפֶשׁ
קַל וָחֹמֶר לְלֹא הָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
עֲדַיִן הֵגַבְתִּי כְּשֶׁקָּרְאוּ בִּשְׁמִי, גַּם אֶת שֵׁם אָבִי זָכַרְתִּי, אֶת שְׁמָהּ שֶׁל אִמִּי
'כֵּן', זָכַרְתִּי לוֹמַר, וְ'לֹא', 'בְּבַקָּשָׁה', וּ'בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע', 'תּוֹדָה'
מִי שָׁם דִּבֵּר בְּאֵין בִּי נֶפֶשׁ, וְרוּחַ, וּנְשָׁמָה, וְחַיָּה, וִיחִידָה
בְּאֵין אֲנִי עִמִּי
בְּאֵין לִי קָרוֹב וּמוֹדָע?
גַּם כְּשֶׁכָּל אֵלֶּה אִתָּךְ, עָנָה הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ עִמָּךְ, וְהָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
יְכָלְתֵּךְ לַעֲנוֹת חִידָה הִיא, וְאֵין שֶׁלְּפָתְרָהּ יֵדַע.
*
וּפַעַם, כְּשֶׁיָּצְאוּ הוּא וְהִיא אֶל מִחוּץ לַדְּבָרִים
וְכָךְ, מִבַּחוּץ, נִסּוּ לְשַׁבֵּץ הַחֲלָקִים זֶה לָזֶה
כְּפִסּוֹת בְּתַצְרֵף, כְּחֶלְקֵי עֲלִילָה
כַּאֲבִיזְרֵי תַּפְאוּרָה עַל בִּימַת מַחֲזֶה –
לֹא צָלְחָה מְלַאכְתָּם – סוֹף לֹא מָצְאוּ, גַּם לֹא הַתְחָלָה
חֵלֶק יָתֵר נוֹתַר, אוֹ נִבְעָה לוֹ חָלָל
וְיֵשׁ שֶׁבְּמִנְעַד הַגְּוָנִים כָּחֹל, אוֹ וָרֹד, לֹא נִכְלַל
אוֹ שֶׁגּוּף צָץ לוֹ כְּחַי אַף שֶׁרָאוּ שֶׁכְּבָר מֵת –
כָּךְ נוֹדַע לִשְׁנֵיהֶם שֶׁהוֹוִים הֵם אֱמֶת.
שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְתוֹכוֹ כָּל כּוֹכָב.
הַחֹר הַשָּׁחֹר הוּא הַחַיִּים, לָחַשׁ לָהּ הָאִישׁ שֶׁבְּמִטָּתָהּ שָׁכַב.
לָחַשׁ וְלֹא יָסַף. גַּם הִיא שׁוּב דָּבָר לֹא אָמְרָה
כְּשֶׁהָאֲדָמָה, בַּד בְּבַד עִם אֵינְסוֹף שָׁמַיִם
וּבַד בְּבַד עִם שְׁנֵיהֶם, נִפְעֲרָה.
*
הַמִּשְׁלַחַת שֶׁיָּצְאָה לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֹר
אָמַר הָאִישׁ לָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה
מָצְאָה רַק חֹרִים שֶׁבִּכְאִלּוּ.
הֵם נִדְמוּ כִּנְקָבִים, וְאַף כְּשֶׁעֵינְךָ עֲצוּמָה וְאַתָּה כְּמוֹ נִרְדָּם
יָכֹלְתָּ לְהָצִיץ בַּעֲדָם
וְלִרְאוֹת כּוֹכָב וְחַיָּה וְאָדָם
יָכֹלְתָּ, אָמַר, לְהַעֲבִיר דַּרְכָּם אֶצְבַּע אֲפִלּוּ.
אַךְ אֵין הֵם הַחֹר. הַחֹר אֵינֶנּוּ בַּפֶּה, וְלֹא בַּטַּבּוּר
גַּם לֹא בַּנְּקָבִים שֶׁבַּגּוּף נִסְתָּרִים. הוּא אֵינֶנּוּ קָבוּר
בְּלֹעַ בְּאֵר וְלֹא בְּבוֹרוֹת נִפְעָרִים.
רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אָמַר הָאִישׁ, הוּא מִתְגַּלֵּם בְּנַפְתּוּלֵי הָאֹזֶן
בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁירִים מוּשָׁרִים.
טָעִיתָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה אֶל הָאִישׁ
הַחֹר הוּא גַּם כָּאן וְגַם שָׁם.
הוּא נִמְצָא בַּבַּקְבּוּק וּבַפְּקָק, בַּיָּחִיד כְּמוֹ בַּיַּחַד.
הוּא בָּרִשּׁוּם שֶׁכָּל שָׁלוּחַ בְּפִנְקָסוֹ רָשַׁם
וְהוּא עַצְמוֹ הַמִּשְׁלַחַת.
[ . . . ]
*
וְאֵיךְ, תָּהֲתָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה, כְּשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְלֹא הַנֶּפֶשׁ
קַל וָחֹמֶר לְלֹא הָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
עֲדַיִן הֵגַבְתִּי כְּשֶׁקָּרְאוּ בִּשְׁמִי, גַּם אֶת שֵׁם אָבִי זָכַרְתִּי, אֶת שְׁמָהּ שֶׁל אִמִּי
'כֵּן', זָכַרְתִּי לוֹמַר, וְ'לֹא', 'בְּבַקָּשָׁה', וּ'בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע', 'תּוֹדָה'
מִי שָׁם דִּבֵּר בְּאֵין בִּי נֶפֶשׁ, וְרוּחַ, וּנְשָׁמָה, וְחַיָּה, וִיחִידָה
בְּאֵין אֲנִי עִמִּי
בְּאֵין לִי קָרוֹב וּמוֹדָע?
גַּם כְּשֶׁכָּל אֵלֶּה אִתָּךְ, עָנָה הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ עִמָּךְ, וְהָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
יְכָלְתֵּךְ לַעֲנוֹת חִידָה הִיא, וְאֵין שֶׁלְּפָתְרָהּ יֵדַע.
*
וּפַעַם, כְּשֶׁיָּצְאוּ הוּא וְהִיא אֶל מִחוּץ לַדְּבָרִים
וְכָךְ, מִבַּחוּץ, נִסּוּ לְשַׁבֵּץ הַחֲלָקִים זֶה לָזֶה
כְּפִסּוֹת בְּתַצְרֵף, כְּחֶלְקֵי עֲלִילָה
כַּאֲבִיזְרֵי תַּפְאוּרָה עַל בִּימַת מַחֲזֶה –
לֹא צָלְחָה מְלַאכְתָּם – סוֹף לֹא מָצְאוּ, גַּם לֹא הַתְחָלָה
חֵלֶק יָתֵר נוֹתַר, אוֹ נִבְעָה לוֹ חָלָל
וְיֵשׁ שֶׁבְּמִנְעַד הַגְּוָנִים כָּחֹל, אוֹ וָרֹד, לֹא נִכְלַל
אוֹ שֶׁגּוּף צָץ לוֹ כְּחַי אַף שֶׁרָאוּ שֶׁכְּבָר מֵת –
כָּךְ נוֹדַע לִשְׁנֵיהֶם שֶׁהוֹוִים הֵם אֱמֶת.
© 2014, Rivka Miriam
From: Ha af-al-pi (The although)
Publisher: Carmel, Jerusalem
Only the first and last two poems of the section ‘HOLE’ from the poet\'s most recent book appear here.
From: Ha af-al-pi (The although)
Publisher: Carmel, Jerusalem
Gedichten
Gedichten van Rivka Miriam
Close
Excerpts from HOLE
הַמָּוֶת, אָמְרָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה לָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ, הוּא חֹר שָׁחֹר
שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְתוֹכוֹ כָּל כּוֹכָב.
הַחֹר הַשָּׁחֹר הוּא הַחַיִּים, לָחַשׁ לָהּ הָאִישׁ שֶׁבְּמִטָּתָהּ שָׁכַב.
לָחַשׁ וְלֹא יָסַף. גַּם הִיא שׁוּב דָּבָר לֹא אָמְרָה
כְּשֶׁהָאֲדָמָה, בַּד בְּבַד עִם אֵינְסוֹף שָׁמַיִם
וּבַד בְּבַד עִם שְׁנֵיהֶם, נִפְעֲרָה.
*
הַמִּשְׁלַחַת שֶׁיָּצְאָה לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֹר
אָמַר הָאִישׁ לָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה
מָצְאָה רַק חֹרִים שֶׁבִּכְאִלּוּ.
הֵם נִדְמוּ כִּנְקָבִים, וְאַף כְּשֶׁעֵינְךָ עֲצוּמָה וְאַתָּה כְּמוֹ נִרְדָּם
יָכֹלְתָּ לְהָצִיץ בַּעֲדָם
וְלִרְאוֹת כּוֹכָב וְחַיָּה וְאָדָם
יָכֹלְתָּ, אָמַר, לְהַעֲבִיר דַּרְכָּם אֶצְבַּע אֲפִלּוּ.
אַךְ אֵין הֵם הַחֹר. הַחֹר אֵינֶנּוּ בַּפֶּה, וְלֹא בַּטַּבּוּר
גַּם לֹא בַּנְּקָבִים שֶׁבַּגּוּף נִסְתָּרִים. הוּא אֵינֶנּוּ קָבוּר
בְּלֹעַ בְּאֵר וְלֹא בְּבוֹרוֹת נִפְעָרִים.
רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אָמַר הָאִישׁ, הוּא מִתְגַּלֵּם בְּנַפְתּוּלֵי הָאֹזֶן
בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁירִים מוּשָׁרִים.
טָעִיתָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה אֶל הָאִישׁ
הַחֹר הוּא גַּם כָּאן וְגַם שָׁם.
הוּא נִמְצָא בַּבַּקְבּוּק וּבַפְּקָק, בַּיָּחִיד כְּמוֹ בַּיַּחַד.
הוּא בָּרִשּׁוּם שֶׁכָּל שָׁלוּחַ בְּפִנְקָסוֹ רָשַׁם
וְהוּא עַצְמוֹ הַמִּשְׁלַחַת.
[ . . . ]
*
וְאֵיךְ, תָּהֲתָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה, כְּשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְלֹא הַנֶּפֶשׁ
קַל וָחֹמֶר לְלֹא הָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
עֲדַיִן הֵגַבְתִּי כְּשֶׁקָּרְאוּ בִּשְׁמִי, גַּם אֶת שֵׁם אָבִי זָכַרְתִּי, אֶת שְׁמָהּ שֶׁל אִמִּי
'כֵּן', זָכַרְתִּי לוֹמַר, וְ'לֹא', 'בְּבַקָּשָׁה', וּ'בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע', 'תּוֹדָה'
מִי שָׁם דִּבֵּר בְּאֵין בִּי נֶפֶשׁ, וְרוּחַ, וּנְשָׁמָה, וְחַיָּה, וִיחִידָה
בְּאֵין אֲנִי עִמִּי
בְּאֵין לִי קָרוֹב וּמוֹדָע?
גַּם כְּשֶׁכָּל אֵלֶּה אִתָּךְ, עָנָה הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ עִמָּךְ, וְהָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
יְכָלְתֵּךְ לַעֲנוֹת חִידָה הִיא, וְאֵין שֶׁלְּפָתְרָהּ יֵדַע.
*
וּפַעַם, כְּשֶׁיָּצְאוּ הוּא וְהִיא אֶל מִחוּץ לַדְּבָרִים
וְכָךְ, מִבַּחוּץ, נִסּוּ לְשַׁבֵּץ הַחֲלָקִים זֶה לָזֶה
כְּפִסּוֹת בְּתַצְרֵף, כְּחֶלְקֵי עֲלִילָה
כַּאֲבִיזְרֵי תַּפְאוּרָה עַל בִּימַת מַחֲזֶה –
לֹא צָלְחָה מְלַאכְתָּם – סוֹף לֹא מָצְאוּ, גַּם לֹא הַתְחָלָה
חֵלֶק יָתֵר נוֹתַר, אוֹ נִבְעָה לוֹ חָלָל
וְיֵשׁ שֶׁבְּמִנְעַד הַגְּוָנִים כָּחֹל, אוֹ וָרֹד, לֹא נִכְלַל
אוֹ שֶׁגּוּף צָץ לוֹ כְּחַי אַף שֶׁרָאוּ שֶׁכְּבָר מֵת –
כָּךְ נוֹדַע לִשְׁנֵיהֶם שֶׁהוֹוִים הֵם אֱמֶת.
שֶׁמּוֹשֵׁךְ לְתוֹכוֹ כָּל כּוֹכָב.
הַחֹר הַשָּׁחֹר הוּא הַחַיִּים, לָחַשׁ לָהּ הָאִישׁ שֶׁבְּמִטָּתָהּ שָׁכַב.
לָחַשׁ וְלֹא יָסַף. גַּם הִיא שׁוּב דָּבָר לֹא אָמְרָה
כְּשֶׁהָאֲדָמָה, בַּד בְּבַד עִם אֵינְסוֹף שָׁמַיִם
וּבַד בְּבַד עִם שְׁנֵיהֶם, נִפְעֲרָה.
*
הַמִּשְׁלַחַת שֶׁיָּצְאָה לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֹר
אָמַר הָאִישׁ לָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה
מָצְאָה רַק חֹרִים שֶׁבִּכְאִלּוּ.
הֵם נִדְמוּ כִּנְקָבִים, וְאַף כְּשֶׁעֵינְךָ עֲצוּמָה וְאַתָּה כְּמוֹ נִרְדָּם
יָכֹלְתָּ לְהָצִיץ בַּעֲדָם
וְלִרְאוֹת כּוֹכָב וְחַיָּה וְאָדָם
יָכֹלְתָּ, אָמַר, לְהַעֲבִיר דַּרְכָּם אֶצְבַּע אֲפִלּוּ.
אַךְ אֵין הֵם הַחֹר. הַחֹר אֵינֶנּוּ בַּפֶּה, וְלֹא בַּטַּבּוּר
גַּם לֹא בַּנְּקָבִים שֶׁבַּגּוּף נִסְתָּרִים. הוּא אֵינֶנּוּ קָבוּר
בְּלֹעַ בְּאֵר וְלֹא בְּבוֹרוֹת נִפְעָרִים.
רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אָמַר הָאִישׁ, הוּא מִתְגַּלֵּם בְּנַפְתּוּלֵי הָאֹזֶן
בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁירִים מוּשָׁרִים.
טָעִיתָ, אָמְרָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה אֶל הָאִישׁ
הַחֹר הוּא גַּם כָּאן וְגַם שָׁם.
הוּא נִמְצָא בַּבַּקְבּוּק וּבַפְּקָק, בַּיָּחִיד כְּמוֹ בַּיַּחַד.
הוּא בָּרִשּׁוּם שֶׁכָּל שָׁלוּחַ בְּפִנְקָסוֹ רָשַׁם
וְהוּא עַצְמוֹ הַמִּשְׁלַחַת.
[ . . . ]
*
וְאֵיךְ, תָּהֲתָה הָאִשָּׁה הַקְּטַנָּה, כְּשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְלֹא הַנֶּפֶשׁ
קַל וָחֹמֶר לְלֹא הָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
עֲדַיִן הֵגַבְתִּי כְּשֶׁקָּרְאוּ בִּשְׁמִי, גַּם אֶת שֵׁם אָבִי זָכַרְתִּי, אֶת שְׁמָהּ שֶׁל אִמִּי
'כֵּן', זָכַרְתִּי לוֹמַר, וְ'לֹא', 'בְּבַקָּשָׁה', וּ'בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע', 'תּוֹדָה'
מִי שָׁם דִּבֵּר בְּאֵין בִּי נֶפֶשׁ, וְרוּחַ, וּנְשָׁמָה, וְחַיָּה, וִיחִידָה
בְּאֵין אֲנִי עִמִּי
בְּאֵין לִי קָרוֹב וּמוֹדָע?
גַּם כְּשֶׁכָּל אֵלֶּה אִתָּךְ, עָנָה הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ עִמָּךְ, וְהָרוּחַ, הַנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְחִידָה
יְכָלְתֵּךְ לַעֲנוֹת חִידָה הִיא, וְאֵין שֶׁלְּפָתְרָהּ יֵדַע.
*
וּפַעַם, כְּשֶׁיָּצְאוּ הוּא וְהִיא אֶל מִחוּץ לַדְּבָרִים
וְכָךְ, מִבַּחוּץ, נִסּוּ לְשַׁבֵּץ הַחֲלָקִים זֶה לָזֶה
כְּפִסּוֹת בְּתַצְרֵף, כְּחֶלְקֵי עֲלִילָה
כַּאֲבִיזְרֵי תַּפְאוּרָה עַל בִּימַת מַחֲזֶה –
לֹא צָלְחָה מְלַאכְתָּם – סוֹף לֹא מָצְאוּ, גַּם לֹא הַתְחָלָה
חֵלֶק יָתֵר נוֹתַר, אוֹ נִבְעָה לוֹ חָלָל
וְיֵשׁ שֶׁבְּמִנְעַד הַגְּוָנִים כָּחֹל, אוֹ וָרֹד, לֹא נִכְלַל
אוֹ שֶׁגּוּף צָץ לוֹ כְּחַי אַף שֶׁרָאוּ שֶׁכְּבָר מֵת –
כָּךְ נוֹדַע לִשְׁנֵיהֶם שֶׁהוֹוִים הֵם אֱמֶת.
From: Ha af-al-pi (The although)
Only the first and last two poems of the section ‘HOLE’ from the poet\'s most recent book appear here.
Excerpts from HOLE
Death, said the small woman to the tall man, is a black holeconsuming each and every star.
The black hole is life, whispered the man who lay in her bed.
He whispered and added nothing. She too said nothing else
when at once the earth together with them
and with the endless skies, opened wide.
*
A delegation sent to find the hole,
said the man to the small woman,
found only pretend holes.
They looked like holes, and with your eyes closed and almost asleep
you might peek through them
and see a star and an animal and a person,
you could, he said, even poke them with your finger.
But they aren’t the hole. The hole isn’t in the mouth, or the navel,
or hidden orifices of the body. It isn’t buried
in the mouth of a well and not in gaping cisterns.
Infrequently, the man said, it is revealed in the labyrinth of the ear
when songs are sung.
You’re mistaken, said the small woman to the man,
the hole is here and also there.
It’s in the bottle and the stopper, alone and in a group.
It’s in the list each delegate has written in his notebook
and is the delegation itself.
[ . . . ]
*
And, the small woman wondered, when I remained without my soul,
and even more so, without breath, spirit, the living or the unique one,
how could I still respond when my name was called, and remember my father’s name, my mother’s,
“yes”, I remembered to say and “no”, “please” and “at two-thirty”, “thank you”
someone spoke while I had no soul, no breath, no spirit, neither the living nor the unique one,
when I wasn’t myself
when I had no nearness and awareness?
Even when you have all these, the tall man said,
when you have a soul, and breath, spirit, the living one and the unique one,
your ability to answer is a riddle, and no one knows the solution.
*
And once, when he and she had left these things behind
and so, from the outside, tried to fit the pieces together
like puzzle parts, like bits of a story
like pieces of scenery on a theater stage –
their attempt failed – there was no end, and no beginning,
an extra piece was left over, or an empty space exposed
and a color omitted from the spectrum, blue or pink,
or a body appeared alive although it was dead –
and this way they knew the truth was lived.
© 2015, Lisa Katz
Sponsors
Partners
LantarenVenster – Verhalenhuis Belvédère