Gedicht
Gili Haimovich
THE TERMINAL MY BED
I fall asleep like a landing plane.Only ending causes planes to land.
And the world exists even when they’re not supervising from above.
And when I’m sleeping.
Planes, they also sometimes sleep, at the airport.
Cars sleep (but don’t yet fly). Their sleep is disturbed
by our laziness.
Whereas planes are awakened by a need to transcend boundaries,
my sleep is an attempt to defend the boundaries of the body.
Fire will land a plane with an unpredictable ending.
And me, it will enflame upwards,
preventing me from falling
into the terminal my bed.
The plane landed on an island – on a Band-Aid over the wound.
The island is drowning in its surrounding water.
Like a cruise ship sinks in a tub.
And I now have an underground city.
And a plane, which in its shattered sadness, became a submarine.
אירפורט מטתי
אירפורט מטתי
מטתי אירפורט
אֲנִי נִרְדֶּמֶת כְּמוֹ מָטוֹס נוֹחֵת.
רַק סִיּוּם גּוֹרֵם לַמְּטוֹסִים לִנְחֹת.
וְהָעוֹלָם קַיָּם גַּם כְּשֶׁהֵם לֹא מְפַקְּחִים שָׁם מִלְּמַעְלָה.
וְגַם כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה.
הַמְּטוֹסִים גַּם הֵם יְשֵׁנִים לִפְעָמִים, בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
גַּם מְכוֹנִיּוֹת יְשֵׁנוֹת, (אֲבָל לֹא עָפוֹת עֲדַיִן). שְׁנָתָן מֻפְרַעַת,
מֵעַצְלָנוּתֵנוּ.
בְּעוֹד אֶת שְׁנַת הַמְּטוֹסִים מְעִירָה תְּשׁוּקָה לִפְרֹץ גְּבוּלוֹת,
שְׁנָתִי הִיא נִסָּיוֹן לִשְׁמֹר גְּבוּלוֹת הַגּוּף.
אֵשׁ אֶת הַמָּטוֹס תַּנְחִית, בְּסִיּוּם לֹא צָפוּי
וְאוֹתִי תַּצִּית מַעְלָה.
תִּמְנַע אוֹתִי מִלִּצְלֹל
אֶל מִטָּתִי אֵיְרְפּוֹרְט.
הַמָּטוֹס נָחַת עַל אִי – עַל הַפְּלַסְטֶר שֶׁבַּפֶּצַע.
הָאִי טוֹבֵעַ בְּמֵימָיו הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ.
כְּמוֹ סְפִינַת מַסָּע טוֹבַעַת בְּגִיגִית.
וְלִי יֵשׁ עַכְשָׁו עִיר תַּת-קַרְקָעִית
וּמָטוֹס שֶׁבְּעַצְבוּתוֹ הַמִּתְרַסֶּקֶת הָפַךְ צוֹלֶלֶת.
אֲנִי נִרְדֶּמֶת כְּמוֹ מָטוֹס נוֹחֵת.
רַק סִיּוּם גּוֹרֵם לַמְּטוֹסִים לִנְחֹת.
וְהָעוֹלָם קַיָּם גַּם כְּשֶׁהֵם לֹא מְפַקְּחִים שָׁם מִלְּמַעְלָה.
וְגַם כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה.
הַמְּטוֹסִים גַּם הֵם יְשֵׁנִים לִפְעָמִים, בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
גַּם מְכוֹנִיּוֹת יְשֵׁנוֹת, (אֲבָל לֹא עָפוֹת עֲדַיִן). שְׁנָתָן מֻפְרַעַת,
מֵעַצְלָנוּתֵנוּ.
בְּעוֹד אֶת שְׁנַת הַמְּטוֹסִים מְעִירָה תְּשׁוּקָה לִפְרֹץ גְּבוּלוֹת,
שְׁנָתִי הִיא נִסָּיוֹן לִשְׁמֹר גְּבוּלוֹת הַגּוּף.
אֵשׁ אֶת הַמָּטוֹס תַּנְחִית, בְּסִיּוּם לֹא צָפוּי
וְאוֹתִי תַּצִּית מַעְלָה.
תִּמְנַע אוֹתִי מִלִּצְלֹל
אֶל מִטָּתִי אֵיְרְפּוֹרְט.
הַמָּטוֹס נָחַת עַל אִי – עַל הַפְּלַסְטֶר שֶׁבַּפֶּצַע.
הָאִי טוֹבֵעַ בְּמֵימָיו הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ.
כְּמוֹ סְפִינַת מַסָּע טוֹבַעַת בְּגִיגִית.
וְלִי יֵשׁ עַכְשָׁו עִיר תַּת-קַרְקָעִית
וּמָטוֹס שֶׁבְּעַצְבוּתוֹ הַמִּתְרַסֶּקֶת הָפַךְ צוֹלֶלֶת.
© 2011, Gili Haimovich
From: Lint Season
Publisher: Pardes, Haifa
From: Lint Season
Publisher: Pardes, Haifa
Gedichten
Gedichten van Gili Haimovich
Close
אירפורט מטתי
מטתי אירפורט
אֲנִי נִרְדֶּמֶת כְּמוֹ מָטוֹס נוֹחֵת.
רַק סִיּוּם גּוֹרֵם לַמְּטוֹסִים לִנְחֹת.
וְהָעוֹלָם קַיָּם גַּם כְּשֶׁהֵם לֹא מְפַקְּחִים שָׁם מִלְּמַעְלָה.
וְגַם כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה.
הַמְּטוֹסִים גַּם הֵם יְשֵׁנִים לִפְעָמִים, בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
גַּם מְכוֹנִיּוֹת יְשֵׁנוֹת, (אֲבָל לֹא עָפוֹת עֲדַיִן). שְׁנָתָן מֻפְרַעַת,
מֵעַצְלָנוּתֵנוּ.
בְּעוֹד אֶת שְׁנַת הַמְּטוֹסִים מְעִירָה תְּשׁוּקָה לִפְרֹץ גְּבוּלוֹת,
שְׁנָתִי הִיא נִסָּיוֹן לִשְׁמֹר גְּבוּלוֹת הַגּוּף.
אֵשׁ אֶת הַמָּטוֹס תַּנְחִית, בְּסִיּוּם לֹא צָפוּי
וְאוֹתִי תַּצִּית מַעְלָה.
תִּמְנַע אוֹתִי מִלִּצְלֹל
אֶל מִטָּתִי אֵיְרְפּוֹרְט.
הַמָּטוֹס נָחַת עַל אִי – עַל הַפְּלַסְטֶר שֶׁבַּפֶּצַע.
הָאִי טוֹבֵעַ בְּמֵימָיו הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ.
כְּמוֹ סְפִינַת מַסָּע טוֹבַעַת בְּגִיגִית.
וְלִי יֵשׁ עַכְשָׁו עִיר תַּת-קַרְקָעִית
וּמָטוֹס שֶׁבְּעַצְבוּתוֹ הַמִּתְרַסֶּקֶת הָפַךְ צוֹלֶלֶת.
אֲנִי נִרְדֶּמֶת כְּמוֹ מָטוֹס נוֹחֵת.
רַק סִיּוּם גּוֹרֵם לַמְּטוֹסִים לִנְחֹת.
וְהָעוֹלָם קַיָּם גַּם כְּשֶׁהֵם לֹא מְפַקְּחִים שָׁם מִלְּמַעְלָה.
וְגַם כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה.
הַמְּטוֹסִים גַּם הֵם יְשֵׁנִים לִפְעָמִים, בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
גַּם מְכוֹנִיּוֹת יְשֵׁנוֹת, (אֲבָל לֹא עָפוֹת עֲדַיִן). שְׁנָתָן מֻפְרַעַת,
מֵעַצְלָנוּתֵנוּ.
בְּעוֹד אֶת שְׁנַת הַמְּטוֹסִים מְעִירָה תְּשׁוּקָה לִפְרֹץ גְּבוּלוֹת,
שְׁנָתִי הִיא נִסָּיוֹן לִשְׁמֹר גְּבוּלוֹת הַגּוּף.
אֵשׁ אֶת הַמָּטוֹס תַּנְחִית, בְּסִיּוּם לֹא צָפוּי
וְאוֹתִי תַּצִּית מַעְלָה.
תִּמְנַע אוֹתִי מִלִּצְלֹל
אֶל מִטָּתִי אֵיְרְפּוֹרְט.
הַמָּטוֹס נָחַת עַל אִי – עַל הַפְּלַסְטֶר שֶׁבַּפֶּצַע.
הָאִי טוֹבֵעַ בְּמֵימָיו הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ.
כְּמוֹ סְפִינַת מַסָּע טוֹבַעַת בְּגִיגִית.
וְלִי יֵשׁ עַכְשָׁו עִיר תַּת-קַרְקָעִית
וּמָטוֹס שֶׁבְּעַצְבוּתוֹ הַמִּתְרַסֶּקֶת הָפַךְ צוֹלֶלֶת.
From: Lint Season
THE TERMINAL MY BED
I fall asleep like a landing plane.Only ending causes planes to land.
And the world exists even when they’re not supervising from above.
And when I’m sleeping.
Planes, they also sometimes sleep, at the airport.
Cars sleep (but don’t yet fly). Their sleep is disturbed
by our laziness.
Whereas planes are awakened by a need to transcend boundaries,
my sleep is an attempt to defend the boundaries of the body.
Fire will land a plane with an unpredictable ending.
And me, it will enflame upwards,
preventing me from falling
into the terminal my bed.
The plane landed on an island – on a Band-Aid over the wound.
The island is drowning in its surrounding water.
Like a cruise ship sinks in a tub.
And I now have an underground city.
And a plane, which in its shattered sadness, became a submarine.
Sponsors
Partners
LantarenVenster – Verhalenhuis Belvédère