Poem

Yonatan Berg

Side by side

THE END OF NAIVETE

Things were different. We did not sit
in the presence of holy ones. Instead,
evening sauntered along the street,
and drunkenness reared up, startled,
from the tavern of our hearts.

The tree lost its mythical powers,
horses huddled at the edge of the earth.
The sniping light turned cold, winter came,
we continued, faces sealed. Only at night
did we sit down with our own names.

The yellow, the yellow above our heads.
The tone of air, the shape of time.
Some of us tried talking to each other.
Young guys hung around the square.
The oppression smiled sadly.

We laughed full-bellied, stretched out
on couches, holding on tight
to our increasing flesh. The rain began,
our words were not heard, we stayed
by the fire, lonely as love.

We told ourselves it would pass.
We put everything in place, near
the couches, the armchairs. Near
the newspapers. On the balcony,
flowers spiraled towards the sun.

We told ourselves those were the bad days,
the high holy days. We cannot forever
await our destiny, we said.
Some of us stood in the square.
We sang songs in closed rooms.

We wrote letters, beautiful ones
with no address. We told each other,
your “I” is pure, blue
as happiness. We lay together, meaning
we bestowed love on each other.

We added nothing, nor did we take
away. There was no reason for them
to know we had already left.

The translation is adapted from the original, which contains eight sections and is entitled "The End of Israeliness".

תום הישראליוּת

1

לֹא כְּדַרְכָּם הָיוּ הַדְּבָרִים, לֹא יָשַׁבְנוּ
בִּמְחִצָּתָם שֶׁל קְדוֹשִׁים, הָעֶרֶב הִדֵּס
בִּצְעָדִים אֲפֵלִים שָׁעָה שֶׁצְּעָקוֹת
עָלוּ מִבֵּית הַמַּרְזֵחַ שֶׁל לִבֵּנוּ.

הָעֵץ אִבֵּד אֶת כֹּחוֹ הַמִּיתִי,
הַסּוּסִים הִתְכַּנְּסוּ בִּקְצֵה הָאֲדָמָה.
צְלִיפַת הָאוֹר הָפְכָה קָרָה, הַחֹרֶף הִקְדִּים,
הָלַכְנוּ הָלְאָה בְּפָנִים
חֲתוּמוֹת, עָלִינוּ בַּמַּדְרֵגוֹת וְיָרַדְנוּ,
לֹא זָעַמְנוּ, רַק בַּלֵּילוֹת יָשַׁבְנוּ
לְיַד שְׁמֵנוּ.

2

הַצָּהֹב, הַצָּהֹב עָלָה מֵעַל רָאשֵׁינוּ.
גּוֹן הָאֲוִיר אוֹ צוּרַת הַזְּמַן.
הִבְהוּבִים וְחַשְׁמַל צָלְפוּ בַּחֲשֵׁכָה,
בַּמּוֹעֲדוֹנִים הִכּוּ זֶה בָּזֶה, הָיְתָה לָהֶם רְוָחָה,
אַחַר־כָּךְ שֵׁנָה רֵיקָה,
יָד מְעֻקֶּלֶת אֶל עֵבֶר
מִלְמוּל סָתוּם שֶׁל רְחוֹבוֹת.

כַּמָּה מֵאִתָּנוּ נִסּוּ לְדַבֵּר.
בַּכִּכָּר עָמְדוּ נְעָרִים.
הַדִּכּוּי הָיָה שָׁקֵט, מְחֻיָּךְ,
הֵם צָחֲקוּ חָזָק עַל הַסַּפּוֹת, אוֹחֲזִים
אֶת בְּשָׂרָם הַגּוֹאֶה, הַגֶּשֶׁם עָלָה,
דִּבּוּרֵנוּ לֹא נִשְׁמַע,
לְיַד הָאֵשׁ נוֹתַרְנוּ,
בּוֹדְדִים כְּמוֹ אַהֲבָה.

3

כַּמָּה מֵאִתָּנוּ נָסְעוּ לָעוֹלָם.
הָעוֹלָם הָרָחָב וְהַקָּסוּם,
הָעוֹלָם הַמִּסְתּוֹרִי.

הַמִּזְרָקוֹת כְּמוֹ פְּרָחִים עֲצוּמִים,
הַצִּיּוּרִים הָרַכִּים, פִּסְלֵי הַבְּרוֹנְזָה
הַמְקֻמָּרִים. הֵם חָשׁוּ אֶת הָרַעַד הַיָּדוּעַ
בַּגַּב. הֵם נִשְׁעֲנוּ עַל הַמַּעֲרָב.
אַחַר־כָּךְ אָכְלוּ וְסָבְאוּ, אַחַר־כָּךְ הִטְרִידוּ
אוֹתָנוּ בִּשְׁמוּעוֹת:

הָעֲנָקִים וְהַגִּבּוֹרִים, הָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה,
הַבִּצּוּרִים. הַכְּפָר הַקָּטָן לָהַט בָּנוּ,
רָצִינוּ לָרוּץ, לָתֵת לַדֶּשֶׁא
לִצְבֹּט, לָתֵת לְמֶלַח הַיָּם לַעֲלוֹת.
סֵרַבְנוּ.

4

כַּמָּה אֲחֵרִים עָמְלוּ עַל גּוּפָם.
שָׁעֲטוּ בַּחֲלָלִים,
בַּחֲלָלִים הַסְּגוּרִים בָּכוּ
אֶת גּוּפָם הַגָּדֵל, יָשְׁבוּ מְשֹרָגִים,
לְלֹא מִלִּים, הַבָּעַת פְּנֵיהֶם הָיְתָה
כֵּהָה, אֲטוּמָה, יְבֵשָׁה.

אֲבָל הֵם רָצוּ לָחוּשׁ בָּשָׂר אַחֵר,
לָדַעַת אֶת כֹּחָם.
כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם הָיוּ עַמּוּדִים,
הָיוּ פְּלִשְׁתִּים, הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ.
הֵם חָשׁוּ זֶה אֶת זֶה. רוֹקְדִים בַּהֲנָאָה,
בְּשִׁכָּרוֹן, מְסֻבָּכִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ
הֵם יָדְעוּ אֶת חָזְקָם,
גּוּפָם נִצַּח אֶת גּוּפָם
הָעַמּוּדִים קָרְסוּ בְּרַעַשׁ נָעִים לְאָזְנָם,

הָאַלְמָנוֹת וְהַיְתוֹמִים.

5

אֲחֵרִים הָלְכוּ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא שְׁמֵימִיִּים.
חִבְּקוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ,
מִקְטָרוֹת, עָשָׁן מָתוֹק, מִלִּים בָּרוֹת.
הֵם הִבְטִיחוּ זֶה לָזֶה פִּיּוּס וְהַשְׁלָמָה,
עָצְמוּ עֵינַיִם.

רַגְלֵיהֶם בְּשִׂכּוּל, שְׁתִיקָתָם הִתְרַחֲבָה
כְּמוֹ סוּפָה שְׁקֵטָה, הַשֶּׁלֶג
הִסְתַּחְרֵר, נוֹפֵל כְּמוֹ דְּאָגָה.

הֵם אָהֲבוּ זֶה אֶת זֶה בְּרֹךְ,
בְּלֵילוֹת יָרֵחַ מָלֵא רָקְדוּ,
אֲחוּזִים בַּכֶּסֶף הַנִּשְׁפָּךְ, מִסְתּוֹבְבִים
סָבִיב לְעֵגֶל הַזָּהָב שֶׁל נַפְשָׁם.
בְּבוֹא הַזְּמַן הָיוּ פֶּתֶק מְקֻמָּט,
טַעֲנָה רֵיקָה, הַשָּׁנִים רִתְּקוּ אוֹתָם לַסַּפָּה.

6

אָמַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ "זֶה יַעֲבֹר".
הַזַּמָּרִים שָׁרוּ, מִקְצֵה הָאָרֶץ עַד הַקָּצֶה
רָכְשׁוּ דְּבָרִים. הָעֲרוּצִים הָיוּ פְּתוּחִים,
הַמַּגְבִּית הַגְּדוֹלָה.

הִנַּחְנוּ הַכֹּל בַּמָּקוֹם. לְיַד סַפּוֹת
כֻּרְסָאוֹת. לְיַד הַמָּסָךְ
הָעִתּוֹנִים, בְּרַחֲבֵי הַמִּרְפֶּסֶת
הָעֲצִיצִים. שָׁפַתְנוּ מַיִם, הִסְתַּחְרְרוּ אֵדִים.

אָמַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ, “הַיָּמִים הָרָעִים,
הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים, הֵם יְטַיְּלוּ דַּרְכֵּנוּ,
הֲרֵי לֹא לָנֶצַח נַעֲמֹד לְגוֹרָלֵנוּ".
קָרָאנוּ מַה שֶּׁקָּרָאנוּ, צָפִינוּ,
דָּבָר לֹא הִסָּה אֶת הָעֲלָטָה,
אֶת הַשְּׁרִיקָה, אֶת מַבָּטָם הָרַע.

7

הַמַּנְהִיגִים שָׂמְחוּ. הֵם נִקְּדוּ לְעַצְמָם
אֶת הַמִּלָּה נִבְחָרִים.
הַזְּכוּכִיּוֹת בָּהֲקוּ, סַלְסִלַּת הַפֵּרוֹת,
הָעִיר הַנִּפְרֶשֶׂת לְרַגְלֵיהֶם.

הֵם שָׁהוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ.
שָׁמַעְנוּ אוֹתָם מִבַּעַד לִדְבָרִים אֲחֵרִים.
קוֹלָם הִתְגַּנֵּב לִשְׁנָתֵנוּ, קַמְנוּ
אֶל דְּמוּתָם.

מְאֻחָר יוֹתֵר הֵם צָחֲקוּ בָּאוּלָם הַגָּדוֹל
הֵיכָן שֶׁעָמְדוּ אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ אֶת
זֶה. עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת עָמַד בְּרַק הַכּוֹסוֹת,
בְּרַק הַהַצְלָחוֹת, בְּרַק הַשָּׂפָה הַנְּקִיָּה.

8

אֲחָדִים מֵאִתָּנוּ עָמְדוּ בַּכִּכָּר.
כַּמָּה שָׁרוּ שִׁירִים
בַּחֲדָרִים סְגוּרִים.
כָּתַבְנוּ מִכְתָּבִים לְלֹא נִמְעָנִים,
כָּתַבְנוּ מִכְתָּבִים יָפִים.

הוֹצֵאנוּ לָאוֹר סְפָרִים, הִשַּׁקְנוּ כּוֹסוֹת
שֶׁבָּהֶן נִשְׁבְּרָה לַהֶבֶת
הַמְּנוֹרָה. אָמַרְנוּ זֶה לָזֶה
הָאֲנִי שֶׁלְּךָ טָהוֹר, כָּחֹל כְּמוֹ הַשִּׂמְחָה.
שָׁכַבְנוּ זֶה עִם זֶה, כְּלוֹמַר
הֶעֱנַקְנוּ זֶה לָזֶה אַהֲבָה.
דָּבָר לֹא הוֹסַפְנוּ אוֹ הוֹרַדְנוּ,
כְּלוּם זוֹ הָיְתָה הַסִּבָּה
שֶׁלֹּא יָדְעוּ בְּלֶכְתֵּנוּ, שֶׁאוּלַי אֲפִלּוּ עָלְתָה בָּהֶם
הֲקַלָּה?