Almog Behar

Side by side

English

Originele taal

A POEM FOR THE PRISONERS

I wrote a poem for the prisoners and showed it to my father.
Said he: What good will poems do the prisoners, and who are we
To doubt the justice of the jailor, judge and lawmaker?
Said I: The prisoners of whom I write are us.
Daily I go back to my cell, await a distant jailor’s call.
At his command I’ll place my hands in manacles, and if he asks
I’ll strike the window-bars and beg for freedom.
Said he: This is all dreamy poet’s talk, but you, my son,
Stand this day well clear of jailhouse doors. I did not beget sons for prison, son,
I’ll send you to the Faculty of Law, perhaps, if you desire.
You might become a judge, instead of poems you’ll write sentences
To ease the world’s pain. I answered: Father, as I am your son,
I did not beget progenitors to cower afraid. The jail, you see, is bigger than us both,
It closes now upon us, and the jailor recommends
That you refuse to notice your incarceration, that you ask
To never leave the confines of your cell. Said he: Well then, we all
Are prisoners of God, my son, all bondsmen of His word,
His laws, pronouncements, righteous all, and not a one among us
Has not sinned, do you forget? Said I: This prison, father,
Was erected by men, and daily we assist them
In their work, we build new wards, we set up cameras,
And soon enough they’ll have no need of guards, they’ll all be fired
And then we shall all guard ourselves. I shall not attend
any Faculty of Law, but then I’ve already decided
To give up poetry. Said he: Decided what? But I've
Announced up and down the halls of our prison wing
That my son writes songs for liberation day; our neighbors, son,
Are learning now to sing your songs. Said I: I hear you, father,
But those are not my songs they sing, those songs were written by the guards,
From now on I’ll write sentences to rival theirs,
Verdicts to rival theirs. From my cell I’ll write letters too, to you and mother, in which I’ll reveal
That liberation will not come until your grandchildren have gone, long is the struggle
Longer than a poem can say, all poems fail.

שיר לאסירי בתי-הסוהר

כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֲסִירֵי בָּתֵּי-הַסֹּהַר וְהֶרְאֵיתִי אוֹתוֹ לְאָבִי.
אָמַר: מַה יַּעַזְרוּ הַשִּׁירִים לָאֲסִירִים, וּמַה לָּנוּ
כִּי נְזַלְזֵל בְּצִדְקַת הַסּוֹהֲרִים וְהַשּׁוֹפְטִים וְהַמְחוֹקְקִים?
אָמַרְתִּי: עַל הַמַּאֲסָר שֶׁלָּנוּ אֲנִי כּוֹתֵב, אַבָּא,
יוֹם-יוֹם אֲנִי חוֹזֵר לַתָּא, מַמְתִּין לִרְמִיזָתוֹ שֶׁל סוֹהֵר מְרֻחָק,
אִם יִרְצֶה אֶכְבֹּל יָדַי בַּאֲזִקִּים, אִם יְבַקֵּשׁ
אֶתְחַנֵּן לְפָנָיו לְחֹפֶשׁ בְּמַכּוֹת עַל סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן.
אָמַר: חֲלוֹמוֹת הַשִּׁיר מִפִּיךָ מְדַבְּרִים, וְאַתָּה עַצְמְךָ עוֹמֵד
מִחוּץ לְחוֹמַת הַכֶּלֶא, אֲנִי לֹא הוֹלַדְתִּי בָּנִים לְמַאֲסָר, בֵּן,
אִם תִּרְצֶה אֶשְׁלַח אוֹתְךָ לַפָקוּלְטָה לְמִשְׁפָּטִים וְאוּלַי
תִּהְיֶה שׁוֹפֵט, בִּמְקוֹם שִׁירִים תִּכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין
לְהָקֵל עַל כְּאֵבֵי הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי: אָבִי, שֶׁאֲנִי בִּנְךָ,
לֹא הוֹלַדְתִּי לִי הוֹרִים לְפַחֵד, וְהַכֶּלֶא גָּדוֹל מִשְּׁנֵינוּ,
סוֹגֵר עַל שְׁנֵינוּ, הִנֵּה מְסַמֵּן לְךָ עַכְשָׁו הַסּוֹהֵר
שֶׁתְּסָרֵב לְהַכִּיר בְּמַאֲסָרְךָ, שֶׁתְּבַקֵּשׁ לֹא לָצֵאת
אֶת גְּבוּלוֹת הַתָּא. אָמַר: אִם כֵּן אֲסִירִים כֻּלָּנוּ
בְּבֵית-כִּלְאוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, בְּנִי, כֻּלָּנוּ עֲבָדָיו, אַךְ מָה
הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, כֻּלָּם צוֹדְקִים, וְאֵין אֶחָד
שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, הַאִם שָׁכַחְתָּ? אָמַרְתִּי: אֶת הַכֶּלֶא הַזֶּה
בְּנֵי אָדָם בָּנוּ, אַבָּא, וְיוֹם-יוֹם אֲנַחְנוּ עוֹזְרִים לָהֶם
לְהַמְשִׁיךְ בִּבְנִיָּתוֹ, לְהוֹסִיף אֲגַפִּים, לְהַצִּיב מַצְלֵמוֹת,
עוֹד מְעַט כְּבָר אֵינָם זְקוּקִים לְסוֹהֲרִים, יְפַטְּרוּ אֶת כֻּלָּם
וַאֲנַחְנוּ נַמְשִׁיךְ לִשְׁמֹר עַל עַצְמֵנוּ, אֲנִי לֹא אֵלֵךְ
לַפָקוּלְטָה לְמִשְׁפָּטִים, אַךְ כְּבָר הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק
לִכְתֹּב שִׁירִים. אָמַר: כֵּיצַד הֶחְלַטְתָּ? הִנֵּה כְּבָר הוֹדַעְתִּי
לְאֹרֶךְ כָּל הַמִּסְדְּרוֹן בָּאֲגַף שֶׁלָּנוּ בְּבֵית-הַסֹּהַר
כִּי הַבֵּן שֶׁלִּי כּוֹתֵב שִׁירִים לְיוֹם הַשִּׁחְרוּר, כְּבָר לוֹמְדִים
שְׁכֵנֵינוּ אֶת הַשִּׁירִים וּמְזַמְּרִים. אָמַרְתִּי: אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אַבָּא,
אֲבָל לֹא אֶת שִׁירַי הֵם מְזַמְּרִים, אֵלֶּה הֵם שִׁירֵי הַסּוֹהֲרִים,
מֵהַיּוֹם אֲנִי אֶכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בְּגִזְרֵיהֶם,
אֶכְתֹּב פִּסְקֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בִּפְסוּקֵיהֶם, אֶכְתֹּב לְךָ
וּלְאִמָּא מִכְתָּבִים מִתָּאִי בָּהֶם אֲבַשֵּׂר כִּי הַשִּׁחְרוּר
לֹא יָבוֹא גַּם לֹא בִּימֵי נֶכְדֵיכֶם, הַמַּאֲבָק אָרֹךְ
מִמַּה שֶּׁיּוּכְלוּ לְתָאֵר הַשִּׁירִים, כָּשְׁלוּ כָּל הַשִּׁירִים.